הגעת העונה השנייה של אקס-מן 97 לדיסני+ התקבלה בתערובת של ציפייה והקלה. בתקופה שבה סרטי גיבורי-על נראים כבעלי משבר זהות, סדרת האנימציה הזו ניצבת כמעוז של איכות יצירתית שלא רק מתבוסס בנוסטלגיה, אלא מעזה להתמודד עם סוגיות גיאופוליטיות וחברתיות עכשוויות.
מה שמעניק לפרויקט הזה לזרוח הוא יכולתו לאזן בין האסתטיקה התוססת של קומיקס וסטרימינג לבין דרמה פוליטית בוגרת הרבה יותר . למרות מחלוקות פנימיות באולפני מארוול סביב התסריטאי בו דה-מאיו, התוצאה על המסך מדגימה רגישות אמנותית שמעצימה את החומר המקורי, והופכת סרט מצויר לילדים ליצירה בעלת עומק תלת-ממדי מפתיע.
התפתחות הנרטיב והמסע בזמן
הסיפור ממשיך בדיוק מהנקודה שבה הסתיים הפתיחה הקודמת, כאשר המוטנטים מפוזרים על פני מרחב וזמן. בשנת 3960 לספירה, אנו מוצאים את סקוט סאמרס וג'ין גריי מטפלים בבנם נתן, ומנסים למנוע מאפוקליפסה להשתמש בילד ככלי לכוחו. בינתיים, במצרים העתיקה בשנת 3000 לפנה"ס, חאווייר ומגנטו מנסים למנוע מאן סבאח נור הצעיר להפוך לנבל שהם כבר מכירים, ומנסים להנחיל בו פילוסופיה של דו-קיום.
גישה זו מאפשרת לסדרה לחקור את מושג התפוצות והגורל. הפרק הראשון, שכותרתו "ימי העבר והעתיד", מניח את היסודות לעלילה שבה הזמן עצמו הוא דמות . האינטראקציה בין צ'ארלס לאריק בעבר היא כנראה אחת הנקודות החזקות ביותר, שכן היא מגדירה מחדש את הטרגדיה של אפוקליפסה ומראה לנו שדברים מסוימים נראים נועדו מראש לקרות לא משנה כמה מנסים לשנות כיוון.
צוותים חדשים וסכסוכים אידיאולוגיים
כדי למלא את החלל שהותירו האקס-מן, צצות קבוצות שמרחיבות מאוד את מגרש המשחקים. מצד אחד, יש לנו את אקס-פקטור, צוות שאושר על ידי הממשלה בראשות האבוק וואלרי קופר, הרואה במוטנטים כלי של המדינה. מצד שני, קייבל מגייס את אקס-פורס, קבוצה אגרסיבית וישירה הרבה יותר, שבה דמויות כמו ג'ובילי מציגות צד חזק ואגרסיבי הרבה יותר מאשר בכל גרסה אחרת.
- אקס פקטור: מורכב מ-Multiple Man, Strong Guy, Wolfsbane ו-Polaris.
- אקס-פורס: זה כולל את קייבל, ארכנגל, פסילוק וסאנספוט.
- X-Corp: בסיס שהוקם בג'נושה כדי לעקוף את ההגבלות החוקיות של ארה"ב.
המתח בין הקבוצות הללו משקף את הסכסוך הנצחי של אקס-מן: המאבק בין שילוב כפוי תחת שליטה ממשלתית לבין חופש מוחלט המבוסס על חלומו של קסבייר . השימוש בתלבושות איקוניות, כמו אלו שעיצב פרנק קוויטלי, מוסיף שכבה של הנאה ויזואלית לחובבי קומיקס, אם כי הסדרה מצליחה לגרום למי שמעולם לא קרא קומיקס להרגיש שקוע לחלוטין בסיפור.
ניתוח הפרקים והשיא הסופי
העונה מתחילה בקצב קדחתני ומרהיב. קשת ראמה-תות (זהות של קאנג הכובש) והתערבותם של השמימיים מעניקים קנה מידה אפי. עם זאת, לא הכל מושלם. הפרק שהתמקד בנשק X, למרות כמה רגעי אימה אפקטיביים מאוד עם הופעתו של הברוד, סובל מהצגת ברית בלתי סבירה בין לוגן לסייברטות' ששוברת במידה מסוימת את השעיית חוסר האמון.
ככל שאנו מתקרבים לסוף, הסדרה מתחילה לסבול מקצב מהיר. פרק "ארץ הפרא" מוטל בספק עקב טיעון מוסרי אבסורדי שמנסה להצדיק את שנאתו של גריידון קריד על סמך טראומת ילדותו. הפתרון, שבמרכזו תחייתו של גמביט כפרש המוות והקרב הסופי שלאחר מכן, מרגיש מהיר. השיא קושר את חוטי הסיפור, אך הוא עושה זאת באמצעות דאוס אקס מאכינה הכולל את האסון השמימי, אשר מפחית את ההשפעה הרגשית של הקורבנות של הדמויות.
הערכה טכנית ומורשת
מבחינה ויזואלית, הסדרה היא פנינה. הצילום יורש את העוצמה של הפרק הראשון ודוחף אותו עד קצה גבול היכולת, ויוצר חוויה צבעונית ותוססת. צוות השחקנים, במיוחד בגרסה המקורית, ללא דופי, ומעניק לדמויות כמו רוג וסטורם נוכחות פיקודית וכריזמטית שחסרה למרבה הצער בקומיקס של מארוול כיום.
למרות שסיום העונה היה יכול להיות מספק יותר עם פרק נוסף (כמו זה שכביכול נגנז והיה מציג את Onslaught), הסדרה נותרה חובה לראות. היא הצליחה להציג לדור חדש את הסיבות לכך שמוטנטים כל כך מיוחדים, ולהדגים שסדרה אנימציה ברמה הגבוהה ביותר יכולה להתמודד עם נושאים עמוקים מבלי לוותר על אקשן אפית. סדרה זו ביססה את עצמה כאחת הפרשנויות הטובות ביותר של יקום מארוול, וקבעה רף גבוה מאוד לפרקים עתידיים שכבר חודשו.
העונה השנייה של אקס-מן 97 היא מסע שאפתני, שלמרות שהוא מגמגם בקצב הסופי שלו וכמה החלטות חפוזות, מצליח להרחיב את המיתוס של המוטנטים בשליטה מעוררת קנאה. בין מסעות למצרים העתיקה, עתידים דיסטופיים והמאבק הפנימי בין אקס-פורס לאקס-פקטור, הסדרה מאשרת מחדש שהאקס-מן הם יותר מגיבורי-על: הם משפחה מפוצלת הנלחמת על הישרדות בעולם שחושש מהם, הכל עטוף באסתטיקה שובת לב של שנות ה-90 ובנרטיב שאינו חושש לקחת סיכונים.
